הייתי ילדה לקוית קשב וריכוז (די ברור שגם היפראקטיבית), שרדתי את בית הספר, יש לי מעט מאד זכרונות משם ולאורך השנים ניסיתי להבין איך זה שאני לא זוכרת כמעט כלום, לא זוכרת אף אחד. רק הבזקים קטנים שמבליחים מדי פעם.
כל אחד מחזיק לו סוללת חברים מהילדות ואני לא זוכרת שמות.
היום יודעת כי ביה"ס היה בשבילי סיוט. שרדתי. יש לי בגרות מלאה כמעט, אבל יצאתי משם חבוטה ומעולם לא הצלחתי להבין איך זה שלי כל כך קשה.
אז נכון עליתי עם הורי מרוסיה, הגעתי הנה בגיל שנתיים, גדלתי פה, יותר צברית מרוסיה.
אמא שלי מזכירה לי עד היום שנאלצה פעם בשבוע לפקוד את ביה"ס כי קראו לה לשיחה בנוגע להתנהגות שלי.
אבל מה היה לי חוץ מההתנהגות שלי, הייתי מובילה חברתית, תמיד על הקצה כי לא היה לי מה להפסיד, הייתי בועד כיתה, במועצת תלמידים, הייתי בתנועה ותמיד אמרתי מה שעלה לי על קצה הלשון (אימפולסיביות אמרנו?)
בכיתה תמיד נקרעו ממה שהעזתי להגיד למורה בפנים. ולי היה קשה. עברתי את כל המבחנים, בציונים די טובים, היום יכולה לגלות שתמיד היו לי שליפים, תמיד העתקתי. למדתי, ישבתי שעות בבית וקראתי חומר ולא הצלחתי אף פעם להבין איך זה שאני לא זוכרת. למה רק אני חייבת להציץ בפתק שהכנתי. שעות ישבתי בחיי, איך אני לא זוכרת? ושרק המורה לא תשאל אותי באמצע השיעור שאלה כי אני לא איתה, אני יושבת שם פיזית אבל אני במחוזות רחוקים...
כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה דפוק בי?
כל יום מחדש נשבעתי שמהיום, ממש מעכשיו אהיה תלמידה טובה ומסודרת.
אולי זה בגלל שאני ילדת מפתח, אולי זה כי ההורים שלי שעלו מרוסיה מעולם לא עזרו לי בלימודים. אולי זה כי.... אני לא מספיק טובה. משהו חייב להיות דפוק. אבל מה???
עם המסקנה הזאת יצאתי אל העולם ותמיד חיפשתי תשובות.
אני מדמה את יציאתי לעולם האמיתי לסוג של צליעה, בלתי מורגשת לכל, אבל צליעה שאני מרגישה בכל צעד. אפשר להסתיר אותה ורק מי שיעצור להביט באמת יראה. לי היא הכאיבה.
למדתי ריפוי בתזונה, שלוש שנים, בחצי השנה האחרונה יחד עם המבחנים נשרתי, לא יכולתי להתמודד איתם. לא קיבלתי תעודה.
למדתי שיאצו, שנתיים, עם המבחנים נשרתי. לא עמדתי בזה. ידעתי, בחיי שידעתי, את כל החומר למדתי והיתה תהום בין מה שידעתי לבין מה שהייתי מסוגלת להוציא. לא קיבלתי תעודה.
הילי שלי נולדה (היום בת 10) והחלטתי שאני הולכת ללמוד מנהל עסקים, כן אקדמית ממש. תוך כדי נולד שחר שלי, וכך בגיל 37 בפעם הראשונה בחיי היתה לי תעודה אמיתית (אחרי שנים של לימודים) תואר ראשון במנהל עסקים. הללויה. ואני המשכתי לגדל ילדים.
די מהר התחלתי לרוץ לטיפולים עם הילדים, הגננת רק אמרה שכדאי לשים לב לסרבול התנועתי, הילד לא החליט על יד דומיננטית, היא קצת מגושמת "אני מאד ממליצה על ריפוי בעיסוק"
המרפאה בעיסוק אמרה: לא חוצה קו אמצע, אין הפרדת תנועה באצבעות, אין מערכת הצלבה..
הצלבה אמרת? מה זה קו אמצע?
שנתיים ריפוי בעיסוק, כיתה א', המורה אומרת "כדאי לקחת לאבחון", תוך שבוע אבחון, יש כותרת :
"לילדה ADHD, תבדקו שקדים, תבדקו שקד שלישי, לפעמים זה עוזר, לא צריך עדיין ריטלין....
ד"ר רפפורט אומר שגם לאמא (מה אתה אומר?) זה גנטי. פסק.
או. קי. אבחנה יש. הגדרה יש. ולי יש מפעל חיים. אני אעשה כל שביכולתי שהבת שלי תצא לעולם עם הידיעה המאד פנימית שהיא מיוחדת, חכמה, מוכשרת, יכולה, נהדרת. כי היא נהדרת. והיא תצליח.
היא תעבור את המסע מתוך הבנת השוני והתיידדות עימו. וגם אני איתה.
ובינתיים החלטתי ללמוד לתואר שני, MBA שאלתי את עצמי. למה? זה לא מעניין אותי כי במקום לקרוא עיתוני כלכלה ומנהל אני קוראת ספרים על וויסות חושי, קשיי קשב, בעיות התארגנות וכו...
אז אולי חינוך מיוחד? עכשיו? אני בת 40 (גם כן משבר) רוצה ללמוד משהו שיתן לי כלים עכשיו!!! (אימפולסיבית אמרתי כבר? בעיה בדחיית סיפוקים?)
חברתי המופלאה ויוית כהן-דניאל, פיזיותרפיסטית, מטפלת בשיטה אמרה לי "לכי ללמוד אצל שירלי ורדי"
"ורדי? אני? איך?" הקשתי
"מה זאת אומרת, בטח שאת " ענתה לי בבטחון
והנה אני היום אחרי שלמדתי את השיטה מטפלת בילדים לקויי קשב וריכוז, עושה סטאז' יומיומי על ילדי הפרטיים ורואה תוצאות מדהימות. בלי תרופות.
ממשיכה לקרוא המון, להתעדכן וללמוד.
פה אנסה לשתף בתכנים שאני כותבת, אפרסם תקצירים לספרים שאני מגלה ואשתף ברשמים מהמסע המאד פרטי שלי להבין מאיפה נובע הכשל ואיך מתיידדים איתו וחיים איתו בשלום.
וזו השורה התחתונה בשביל זה פתחתי בלוג.
שלכם
דנה תירוש
כל אחד מחזיק לו סוללת חברים מהילדות ואני לא זוכרת שמות.
היום יודעת כי ביה"ס היה בשבילי סיוט. שרדתי. יש לי בגרות מלאה כמעט, אבל יצאתי משם חבוטה ומעולם לא הצלחתי להבין איך זה שלי כל כך קשה.
אז נכון עליתי עם הורי מרוסיה, הגעתי הנה בגיל שנתיים, גדלתי פה, יותר צברית מרוסיה.
אמא שלי מזכירה לי עד היום שנאלצה פעם בשבוע לפקוד את ביה"ס כי קראו לה לשיחה בנוגע להתנהגות שלי.
אבל מה היה לי חוץ מההתנהגות שלי, הייתי מובילה חברתית, תמיד על הקצה כי לא היה לי מה להפסיד, הייתי בועד כיתה, במועצת תלמידים, הייתי בתנועה ותמיד אמרתי מה שעלה לי על קצה הלשון (אימפולסיביות אמרנו?)
בכיתה תמיד נקרעו ממה שהעזתי להגיד למורה בפנים. ולי היה קשה. עברתי את כל המבחנים, בציונים די טובים, היום יכולה לגלות שתמיד היו לי שליפים, תמיד העתקתי. למדתי, ישבתי שעות בבית וקראתי חומר ולא הצלחתי אף פעם להבין איך זה שאני לא זוכרת. למה רק אני חייבת להציץ בפתק שהכנתי. שעות ישבתי בחיי, איך אני לא זוכרת? ושרק המורה לא תשאל אותי באמצע השיעור שאלה כי אני לא איתה, אני יושבת שם פיזית אבל אני במחוזות רחוקים...
כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה דפוק בי?
כל יום מחדש נשבעתי שמהיום, ממש מעכשיו אהיה תלמידה טובה ומסודרת.
אולי זה בגלל שאני ילדת מפתח, אולי זה כי ההורים שלי שעלו מרוסיה מעולם לא עזרו לי בלימודים. אולי זה כי.... אני לא מספיק טובה. משהו חייב להיות דפוק. אבל מה???
עם המסקנה הזאת יצאתי אל העולם ותמיד חיפשתי תשובות.
אני מדמה את יציאתי לעולם האמיתי לסוג של צליעה, בלתי מורגשת לכל, אבל צליעה שאני מרגישה בכל צעד. אפשר להסתיר אותה ורק מי שיעצור להביט באמת יראה. לי היא הכאיבה.
למדתי ריפוי בתזונה, שלוש שנים, בחצי השנה האחרונה יחד עם המבחנים נשרתי, לא יכולתי להתמודד איתם. לא קיבלתי תעודה.
למדתי שיאצו, שנתיים, עם המבחנים נשרתי. לא עמדתי בזה. ידעתי, בחיי שידעתי, את כל החומר למדתי והיתה תהום בין מה שידעתי לבין מה שהייתי מסוגלת להוציא. לא קיבלתי תעודה.
הילי שלי נולדה (היום בת 10) והחלטתי שאני הולכת ללמוד מנהל עסקים, כן אקדמית ממש. תוך כדי נולד שחר שלי, וכך בגיל 37 בפעם הראשונה בחיי היתה לי תעודה אמיתית (אחרי שנים של לימודים) תואר ראשון במנהל עסקים. הללויה. ואני המשכתי לגדל ילדים.
די מהר התחלתי לרוץ לטיפולים עם הילדים, הגננת רק אמרה שכדאי לשים לב לסרבול התנועתי, הילד לא החליט על יד דומיננטית, היא קצת מגושמת "אני מאד ממליצה על ריפוי בעיסוק"
המרפאה בעיסוק אמרה: לא חוצה קו אמצע, אין הפרדת תנועה באצבעות, אין מערכת הצלבה..
הצלבה אמרת? מה זה קו אמצע?
שנתיים ריפוי בעיסוק, כיתה א', המורה אומרת "כדאי לקחת לאבחון", תוך שבוע אבחון, יש כותרת :
"לילדה ADHD, תבדקו שקדים, תבדקו שקד שלישי, לפעמים זה עוזר, לא צריך עדיין ריטלין....
ד"ר רפפורט אומר שגם לאמא (מה אתה אומר?) זה גנטי. פסק.
או. קי. אבחנה יש. הגדרה יש. ולי יש מפעל חיים. אני אעשה כל שביכולתי שהבת שלי תצא לעולם עם הידיעה המאד פנימית שהיא מיוחדת, חכמה, מוכשרת, יכולה, נהדרת. כי היא נהדרת. והיא תצליח.
היא תעבור את המסע מתוך הבנת השוני והתיידדות עימו. וגם אני איתה.
ובינתיים החלטתי ללמוד לתואר שני, MBA שאלתי את עצמי. למה? זה לא מעניין אותי כי במקום לקרוא עיתוני כלכלה ומנהל אני קוראת ספרים על וויסות חושי, קשיי קשב, בעיות התארגנות וכו...
אז אולי חינוך מיוחד? עכשיו? אני בת 40 (גם כן משבר) רוצה ללמוד משהו שיתן לי כלים עכשיו!!! (אימפולסיבית אמרתי כבר? בעיה בדחיית סיפוקים?)
חברתי המופלאה ויוית כהן-דניאל, פיזיותרפיסטית, מטפלת בשיטה אמרה לי "לכי ללמוד אצל שירלי ורדי"
"ורדי? אני? איך?" הקשתי
"מה זאת אומרת, בטח שאת " ענתה לי בבטחון
והנה אני היום אחרי שלמדתי את השיטה מטפלת בילדים לקויי קשב וריכוז, עושה סטאז' יומיומי על ילדי הפרטיים ורואה תוצאות מדהימות. בלי תרופות.
ממשיכה לקרוא המון, להתעדכן וללמוד.
פה אנסה לשתף בתכנים שאני כותבת, אפרסם תקצירים לספרים שאני מגלה ואשתף ברשמים מהמסע המאד פרטי שלי להבין מאיפה נובע הכשל ואיך מתיידדים איתו וחיים איתו בשלום.
וזו השורה התחתונה בשביל זה פתחתי בלוג.
שלכם
דנה תירוש
