השיעור הזה היה תחילת ההשתנות שלי כאמא. השאלה הפילוסופית הזו "האם אנחנו יכולים להשתנות"? מעסיקה אותנו בכל מיני תחומים, והתשובה היא כן, אנחנו לגמרי יכולים להשתנות. הסביבה משפיעה עלינו.
אנחנו נולדים עם תורשה, תינוק יוצא לעולם "שיא השלמות" ואז נתקל בסביבה שמתחילה להשפיע עליו ולעצב אותו. היא יכולה להיות עוינת, לא נעימה, מכילה, מוותרת, עוטפת, מאתגרת, מאד מבינה, אוהבת, לא משנה מאיזה כיוון, היא תעצב את התינוק. מרגע לידתו התינוק נחשף אליה בכל רמ"ח איבריו, היא משתנה, היא אקטיבית והיא לגמרי אחראית על עיצובו של התינוק כבוגר בעולם.
הגישה המשנה אומרת כי אם נתערב בנקודה זו נוכל לגרום לשינוי.
ההסתגלות שלנו לסביבה מצמיחה אותנו, ומעצבת אותנו, ילד שגדל ב"חממה" שמבינים אותו יותר מדי כשחסרות לו מילים, מכינים לו הכל (בגדים, תיק בי"ס, שעורי בית...) שלא נותנים לו להתמודד בשום סיטואציה חברתית ועם שום קושי ופותרים "למענו הכל" שמנהלים לו את הזמן ולא מחייבים אותו להתמודד עם השעון ולהתמצא בזמן וכו', יוצא החוצה ומתפרק.
תהליך ההסתגלות מחייב אינטראקציה, מחייב דיאלוג עם הסביבה, גם ילד בחינוך המיוחד.
אנחנו כהורים וכמחנכים צריכים לאפשר לילד אינטראקציה עם העולם מסביב, חייבים לאפשר את המרחב של חוסר הנוחות במידת מה, כי זו מאפשרת יציאה מאיזון, חוסר שקט, וזה מאפשר למידה.
ילד מנסה ללמוד את השינוי בכלים שיש לו, אם אין לו כלים הוא ילמד כלים חדשים, כי לא תהיה לו ברירה. ילד מרופד, שעולמו נוח מדי, שהכל מוגש לו בכפית שלא נאלץ להתמודד, לא ילמד.
במצבים נורמליים מתקיים דיאלוג בין היחיד לסביבה, כשהסביבה חזקה מדי, דומיננטית מדי אין התפתחות של הפרט, זה נכון בקיבוץ של פעם, זה נכון במפלגה הקומוניסטית וזה נכון במקרים של אמא "חודרנית", זו שמזכירה כל דבר, זו שקובעת כל דבר, מתכננת כל דבר, שמחליטה הכל שלא משאירה מרחב.
אני הייתי אמא חודרנית, מרשה לעצמי להתייחס לזה בלשון עבר כי עבדתי מאד קשה על המקום הזה שלי ושיחררתי.
כילדה היה לי המון מרחב עשיה/החלטה/חשיבה, לא כי הורי היו אנשי חינוך מדהימים אלא כי הם לא היו שם. זה לא שהייתי ילדה מוזנחת אבל הורי היו עסוקים בהישרדות.
יצאו מוקדם בבוקר וחזרו בערב, בשיעורים לא ממש יכלו לעזור לי בגלל השפה, להתערב בעינייני ביה"ס לא היה מקובל ולא היה בלקסיקון שלהם כבוגרי החינוך הקומוניסטי הרוסי שבו המורה תמיד צודקת, חברתית בטח שלא כי אני מהדור שגדל וצמח "למטה", פעם היו נפגשים "למטה" ושם קרה הכל, שם נבנו כל הכישורים החברתיים, שם צריך היה להפעיל את הדמיון כדי למצוא תעסוקה ושם צריך היה לשרוד, זה היה המקום שבו החזק שורד, מי בכלל היה מערב את אמא (אלא אם היה לה פה ממש, אבל ממש גדול...), מבי"ס הגענו הביתה עם מפתח לחמם אוכל במקרה הטוב (אם היה, כי אמא שלי ממש לא אשת מטבח) או להכין לבד.. כן כן את האורז הראשון בישלתי בגיל 10 (יצא ממש אחד אחד לא עשוי אבל טעים ) נקניקיות עם קטשופ היו להיט וגם תירס מקופסת שימורים הייתי מחממת לי ולאח שלי, היה מעולה.
ככה גדלתי, ככה התפתח מרחב העשיה שלי והלמידה שלי, לא ממש היתה פה ברירה. כשרציתי ממש שיראו אותי בבית, הייתי מארגנת דרמות אדירות מימדים, בד"כ במריבות וצעקות, אז היו חייבים לשמוע ולראות אותי.
כשנולדו ילדי, משהו בי רצה לתקן את המקום הזה ואני שמתי לעצמי מטרה להיות שם בשבילם. החלום הכי גדול שלי היה שיגיעו הביתה ואני אחכה להם עם ארוחת צהריים זמינה לכל הסיפורים שלהם והם יפתחו סירים לברר מה בישלתי להם היום,
ואני מבררת הכל לפרטי פרטים, יושבת מכינה איתם שיעורים, מסדרת להם פעילות לאחר הצהריים, מפגשים עם חברים, מארגנת לוח בחינות וגם אחראית עליו, מסדרת תיקים, קלמרים, מכינה בגדים בבוקר לפי מה שמתאים, מחדדת עפרונות על בסיס יומיומי, מביעה דעתי על כל תקרית חברתית וגם "מסדרת עניינים", מזכירה מה השעה ברמת "השעון הדובר", מכינה טבלאות סדר יום ומדבקות חייכנים ולא מבינה למה הילדה שלי לא לומדת להתארגן בבוקר, למה התיק שלה לא מסודר, למה היא לא כותבת ביומן את שיעורי הבית ואני נאלצת לברר, למה הבן שלי בכיתה ב' עדיין לא למד לקרוא ולמה כל כך קשה לו בסיטואציות חברתיות וכל תקרית מפרקת אותו לגורמים.
עד היום שבו שמעתי את המושג "אמא חודרנית" אני??
כן, אני א מ א חודרנית, אני שכל כך רוצה לעטוף, לחבק, להכיל, להיות שם למען,
אני, ואז זה הדהד והיכה בי : אני אחראית לקושי.
אני כמו תמנון, ידי בכל. אני מייצרת סביבה נורא קבועה, חזקה ומאורגנת ולא מאפשרת לילדים שלי לפתח את מרחב החיים שלהם.
המקום הזה שבו מתפתחים העמדות, הצרכים, הרצונות, המטרות, המוטיבציות תקוע, לא מתפתח.
כי ילד שגדל בסביבה חזקה (אמא חזקה מדי) נשאר פסיבי.
יגידו לי, יקבעו לי, יחליטו לי אני ממש לא צריך להתאמץ.
ילד שגדל בסביבה מאד דומיננטית (אמא דומיננטית) לא נתקל בסיטואציות שאינן מוכתבות לו, הכל מנוהל מראש, הכל נקבע, אין בשביל מה ללמוד, אין בשביל מה לחשוב.
ביום שההבנה הזו היכתה בי אספתי לחיקי את זרועות התמנון וקרו כמה דברים:
ראשית, אני הרבה פחות מתעייפת מהילדים שלי.
שנית, הגדולה שלי ADHD עם בעיות התארגנות קשות ולפתע הפלא ופלא קרה הנס שלא קרה שנים, היא מתארגנת לבד!
אין לי מושג מה קורה לה בתיק, היא אחראית על השיעורים שלה וגם עושה אותם בקנאות, היא בוחרת לעצמה בגדים (ואני אפילו מזהה סגנון משלה), היא למדה להסתדר לבד בתקריות חברתיות (משתפת אותי אבל פותרת לבד).
הבן שלי בן 9 שמתקשה מאד בקריאה, הולך לספריה ובוחר לעצמו ספרים, מתחיל להתמודד חברתית והולך כל יום למגרש לשחק עם חברים, מכין לעצמו מערכת ולא שוכח להביא מה שצריך ולא מוכן להסתפר... "כי ככה אני מחליט" ואם אני מכינה לא בגדים (עדות להרגל ישן) הוא מחזיר לארון ובוחר לעצמו מחדש.
הוא חייב להסתובב עם שעון אנאלוגי כדי להתמצא בזמן ואני מבררת איתו רק מדי פעם שהוא יודע מה השעה ומה הלו"ז. הוא אחראי עליו בעצמו. פלא פלאים.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד?
זה לא שנעלמו כל הקשיים, אבל יש שיפור משמעותי. לחשוב שהרבה קשיים נגרמו בגללי היה קשה אבל התחושה שאני מאפשרת להם מרחב התפתחות בריא ברגע שאני מרפה מעט מאחיזת הדרקון שלי ממלא את ליבי בשמחה.
למידה היא תהליך של הסתגלות למצבים משתנים, המשימה שלנו כהורים היא לאפשר להם את המפגש עם המצבים המשתנים בכלים שלהם, אם אין להם כלים הם ימצאו אותם בדרכם, אולי עם קצת תיווך.
(הפוסט נכתב בהשראתם של:ד"ר רותי קאופמן (מכון יהל), ויגוצקי, פויירשטיין ומעולמי הפרטי)
שלכם,
דנה תירוש
