הגישה המשנה או איך השתנתה האמהות שלי

השיעור הזה היה תחילת ההשתנות שלי כאמא. השאלה הפילוסופית הזו "האם אנחנו יכולים להשתנות"? מעסיקה אותנו בכל מיני תחומים, והתשובה היא כן, אנחנו לגמרי יכולים להשתנות. הסביבה משפיעה עלינו.
אנחנו נולדים עם תורשה, תינוק יוצא לעולם "שיא השלמות" ואז נתקל בסביבה שמתחילה להשפיע עליו ולעצב אותו. היא יכולה להיות עוינת, לא נעימה, מכילה, מוותרת, עוטפת, מאתגרת, מאד מבינה, אוהבת, לא משנה מאיזה כיוון, היא תעצב את התינוק. מרגע לידתו התינוק נחשף אליה בכל רמ"ח איבריו, היא משתנה, היא אקטיבית והיא לגמרי אחראית על עיצובו של התינוק כבוגר בעולם.
הגישה המשנה אומרת כי אם נתערב בנקודה זו נוכל לגרום לשינוי.
ההסתגלות שלנו לסביבה מצמיחה אותנו, ומעצבת אותנו, ילד שגדל ב"חממה" שמבינים אותו יותר מדי כשחסרות לו מילים, מכינים לו הכל (בגדים, תיק בי"ס, שעורי בית...) שלא נותנים לו להתמודד בשום סיטואציה חברתית ועם שום קושי ופותרים "למענו הכל" שמנהלים לו את הזמן ולא מחייבים אותו להתמודד עם השעון ולהתמצא בזמן וכו', יוצא החוצה ומתפרק.
תהליך ההסתגלות מחייב אינטראקציה, מחייב דיאלוג עם הסביבה, גם ילד בחינוך המיוחד.
אנחנו כהורים וכמחנכים צריכים לאפשר לילד אינטראקציה עם העולם מסביב, חייבים לאפשר את המרחב של חוסר הנוחות במידת מה, כי זו מאפשרת יציאה מאיזון, חוסר שקט, וזה מאפשר למידה.
ילד מנסה ללמוד את השינוי בכלים שיש לו, אם אין לו כלים הוא ילמד כלים חדשים, כי לא תהיה לו ברירה. ילד מרופד, שעולמו נוח מדי, שהכל מוגש לו בכפית שלא נאלץ להתמודד, לא ילמד.
במצבים נורמליים מתקיים דיאלוג בין היחיד לסביבה, כשהסביבה חזקה מדי, דומיננטית מדי אין התפתחות של הפרט, זה נכון בקיבוץ של פעם, זה נכון במפלגה הקומוניסטית וזה נכון במקרים של אמא "חודרנית", זו שמזכירה כל דבר, זו שקובעת כל דבר, מתכננת כל דבר, שמחליטה הכל שלא משאירה מרחב.
אני הייתי אמא חודרנית, מרשה לעצמי להתייחס לזה בלשון עבר כי עבדתי מאד קשה על המקום הזה שלי ושיחררתי.
כילדה היה לי המון מרחב עשיה/החלטה/חשיבה, לא כי הורי היו אנשי חינוך מדהימים אלא כי הם לא היו שם. זה לא שהייתי ילדה מוזנחת אבל הורי היו עסוקים בהישרדות.
יצאו מוקדם בבוקר וחזרו בערב, בשיעורים לא ממש יכלו לעזור לי בגלל השפה, להתערב בעינייני ביה"ס לא היה מקובל ולא היה בלקסיקון שלהם כבוגרי החינוך הקומוניסטי הרוסי שבו המורה תמיד צודקת, חברתית בטח שלא כי אני מהדור שגדל וצמח "למטה", פעם היו נפגשים "למטה" ושם קרה הכל, שם נבנו כל הכישורים החברתיים, שם צריך היה להפעיל את הדמיון כדי למצוא תעסוקה ושם צריך היה לשרוד, זה היה המקום שבו החזק שורד, מי בכלל היה מערב את אמא (אלא אם היה לה פה ממש, אבל ממש גדול...), מבי"ס הגענו הביתה עם מפתח לחמם אוכל במקרה הטוב (אם היה, כי אמא שלי ממש לא אשת מטבח) או להכין לבד.. כן כן את האורז הראשון בישלתי בגיל 10 (יצא ממש אחד אחד לא עשוי אבל טעים ) נקניקיות עם קטשופ היו להיט וגם תירס מקופסת שימורים הייתי מחממת לי ולאח שלי, היה מעולה.
ככה גדלתי, ככה התפתח מרחב העשיה שלי והלמידה שלי, לא ממש היתה פה ברירה. כשרציתי ממש שיראו אותי בבית, הייתי מארגנת דרמות אדירות מימדים, בד"כ במריבות וצעקות, אז היו חייבים לשמוע ולראות אותי.
כשנולדו ילדי, משהו בי רצה לתקן את המקום הזה ואני שמתי לעצמי מטרה להיות שם בשבילם. החלום הכי גדול שלי היה שיגיעו הביתה ואני אחכה להם עם ארוחת צהריים זמינה לכל הסיפורים שלהם והם יפתחו סירים לברר מה בישלתי להם היום,
ואני מבררת הכל לפרטי פרטים, יושבת מכינה איתם שיעורים, מסדרת להם פעילות לאחר הצהריים, מפגשים עם חברים, מארגנת לוח בחינות וגם אחראית עליו, מסדרת תיקים, קלמרים, מכינה בגדים בבוקר לפי מה שמתאים, מחדדת עפרונות על בסיס יומיומי, מביעה דעתי על כל תקרית חברתית וגם "מסדרת עניינים", מזכירה מה השעה ברמת "השעון הדובר", מכינה טבלאות סדר יום ומדבקות חייכנים ולא מבינה למה הילדה שלי לא לומדת להתארגן בבוקר, למה התיק שלה לא מסודר, למה היא לא כותבת ביומן את שיעורי הבית ואני נאלצת לברר, למה הבן שלי בכיתה ב' עדיין לא למד לקרוא ולמה כל כך קשה לו בסיטואציות חברתיות וכל תקרית מפרקת אותו לגורמים.
עד היום שבו שמעתי את המושג "אמא חודרנית" אני??
כן, אני א מ א חודרנית, אני שכל כך רוצה לעטוף, לחבק, להכיל, להיות שם למען,
אני, ואז זה הדהד והיכה בי : אני אחראית לקושי.
אני כמו תמנון, ידי בכל. אני מייצרת סביבה נורא קבועה, חזקה ומאורגנת ולא מאפשרת לילדים שלי לפתח את מרחב החיים שלהם.
המקום הזה שבו מתפתחים העמדות, הצרכים, הרצונות, המטרות, המוטיבציות תקוע, לא מתפתח.
כי ילד שגדל בסביבה חזקה (אמא חזקה מדי) נשאר פסיבי.
יגידו לי, יקבעו לי, יחליטו לי אני ממש לא צריך להתאמץ.
ילד שגדל בסביבה מאד דומיננטית (אמא דומיננטית) לא נתקל בסיטואציות שאינן מוכתבות לו, הכל מנוהל מראש, הכל נקבע, אין בשביל מה ללמוד, אין בשביל מה לחשוב.
ביום שההבנה הזו היכתה בי אספתי לחיקי את זרועות התמנון וקרו כמה דברים:
ראשית, אני הרבה פחות מתעייפת מהילדים שלי.
שנית, הגדולה שלי ADHD עם בעיות התארגנות קשות ולפתע הפלא ופלא קרה הנס שלא קרה שנים, היא מתארגנת לבד!
אין לי מושג מה קורה לה בתיק, היא אחראית על השיעורים שלה וגם עושה אותם בקנאות, היא בוחרת לעצמה בגדים (ואני אפילו מזהה סגנון משלה), היא למדה להסתדר לבד בתקריות חברתיות (משתפת אותי אבל פותרת לבד).
הבן שלי בן 9 שמתקשה מאד בקריאה, הולך לספריה ובוחר לעצמו ספרים, מתחיל להתמודד חברתית והולך כל יום למגרש לשחק עם חברים, מכין לעצמו מערכת ולא שוכח להביא מה שצריך ולא מוכן להסתפר... "כי ככה אני מחליט" ואם אני מכינה לא בגדים (עדות להרגל ישן) הוא מחזיר לארון ובוחר לעצמו מחדש.
הוא חייב להסתובב עם שעון אנאלוגי כדי להתמצא בזמן ואני מבררת איתו רק מדי פעם שהוא יודע מה השעה ומה הלו"ז. הוא אחראי עליו בעצמו. פלא פלאים.
אז מה בעצם אני רוצה להגיד?
זה לא שנעלמו כל הקשיים, אבל יש שיפור משמעותי. לחשוב שהרבה קשיים נגרמו בגללי היה קשה אבל התחושה שאני מאפשרת להם מרחב התפתחות בריא ברגע שאני מרפה מעט מאחיזת הדרקון שלי ממלא את ליבי בשמחה.
למידה היא תהליך של הסתגלות למצבים משתנים, המשימה שלנו כהורים היא לאפשר להם את המפגש עם המצבים המשתנים בכלים שלהם, אם אין להם כלים הם ימצאו אותם בדרכם, אולי עם קצת תיווך.


(הפוסט נכתב בהשראתם של:ד"ר רותי קאופמן (מכון יהל), ויגוצקי, פויירשטיין ומעולמי הפרטי)

שלכם,
דנה תירוש

דף השער - דנה תירוש - שיטת ורדי

דף השער - דנה תירוש - שיטת ורדי

להיות הורים לילד לקוי למידה/דר' נויה ספקטור

ליקויי למידה מתבטאים בפערים בתפקוד ובבעיות בתחומים שונים, לא רק בבית הספר. ישנם תחומים בהם התפקוד גבוה וישנם תחומים שבהם הוא נמוך. במצב כזה אין לילד אפשרות לממש את מלוא הפוטנציאל שלו. הוא יכול להיות חכם עם ליקוי בהתארגנות, שנראה הססן, נסוג, ביישן, איטי ועוד. בכיתות בית הספר היסודי הילד יראה קושי בעבודה עצמאית, קושי בבחינות, קושי בשילוב בעבודת כיתה, וכו... להלן תקציר הרצאתה של ד"ר נויה ספקטור במסגרת סדרת הרצאות לפיתוח מנהיגות הורית במכללת סמינר הקיבוצים כפי שעובד ע"י אורית גורדון.
מלבד קישור זה מומלץ מאד להכנס לאתר של ד"ר נויה ספקטור המספק הרבה מאד מידע בנוגע ללקויות למידה (מופיע ברשימת האתרים המומלצים).

להיות הורים לילדים עם ליקויי למידה/דר' נויה ספקטור

חינוך לחשיבה / מאת פרופ' פויירשטיין

תהליכי חשיבה ולמידה יכולים לשנות את ההסתכלות של התלמיד, את הצלחתו, את מערכת החינוך ואת החברה במדינת ישראל. פרופ' ראובן פויירשטיין והרב רפי פויירשטיין מסבירים איך ניתן לשנות את המצב.

כתבות

הפרעת קשב וריכוז

הפרעת קשב והיפראקטיביות הינה הפרעה שכיחה בקרב אוכלוסיית הילדים ועלולה לגרום לקשיים תפקודיים במישורים רבים: לימודיים, חברתיים ותפקודיים. לאחרונה גברה המודעות בקרב האוכלוסייה לחשיבות האבחון והטיפול בבעיה, אולם חשוב להדגיש כי להפרעת קשב עלולות להתלוות בעיות נוספות אשר חשוב לטפל בהן לא פחות, ביניהן: לקויות למידה, הפרעת שפה, הפרעות התנהגות וקשיים מוטוריים.
ממחקרים אחרונים ידוע כי 50% מהילדים עם הפרעת קשב מדגימים קשיים מוטוריים הבאים לידי ביטוי בביצוע מיומנויות מוטוריות, קואורדינציה ושווי משקל. ילדים המתקשים בתחום המוטורי לרוב יציגו קשיים בהשתתפות בפעילויות שונות בבבית וגם בבית הספר. ילדים אלו עשויים להתבלט פחות בשיעורי התעמלות או בהשתתפות בספורט תחרותי, יתקשו בפעילויות בסיסיות יומיומיות כמו לבוש ושריכת שרוכים וידגימו קשיים במוטוריקה עדינה כמו ציור או כתיבה.
לא כל ילד יתקשה בכל התחומים. הפרעת הקשב יחד עם קשיים מוטוריים עלולה להשפיע על ירידה תפקודית ושילוב חברתי של הילד באופן משמעותי ועל כן ישנה חשיבות רבה באבחון נכון וטיפול.

לחיות עם הפרעת קשב זה בעצם להרגיש תמיד בחוץ.
לשמוע תמיד שאת מוזרה, שאת אחרת, שיכולת להגיב אחרת, שכדאי שתשימי לב יותר, תקשיבי יותר, ש...
ילדה ששומעת את זה כל חייה, מתחילה להאמין במה שאומרים עליה.
כשאומרים על ילד שיש לו הפרעת קשב, זה לא שחסר לו קשב, להיפך, זה שיש לו את זה במנות גדולות במיוחד.
זה בעצם קשב עודף.  זה לחיות עם עודף של דחפים פנימיים וגירויים חיצוניים שהילד צריך לפרוק באיזושהי צורה.
וזה לא פשוט.
למי שיש קשב עודף מסתובב בעולם כאילו שהוא צופה בטלויזיה שפתוחה על כל הערוצים בו זמנית, ושואלים אותם אחר כך מה היה בערוץ מסוים. הם לא מסוגלים לעשות סינון.
אם מבינים באמת מה עובר על ילד כזה, בלי לתת פרשנויות שבאות מתוך הציפיות, הילד לומד להבין מה קורה לו ויכול ללמוד לחיות עם זה כחלק מהחיים ולא כלקות.
אני מביטה בבת שלי שמתמודדת כל יום, תלמידה מצוינת, שלא מצליחה להבין למה לה לא סולחים.
למה כשאצלה מתבלבלות המילים, או שהכעס משתלט הסביבה לא סולחת, למה?
כשאני עובדת עם ילדים בעלי הפרעות קשב וריכוז אני עובדת על המסנן. על היכולת לבצע מספר פעולות בבת אחת מבלי להיות מוסח מהסביבה ומבלי להפסיק לנשום. העלאת יכולת ביצוע ההפרדות לכדי 5-6 פעולות ביחד משפרת בצורה מדהימה את יכולת הקשב וההתארגנות הפנימית. יחד עם זאת אני מלמדת את הילד לבצע מעגלים עם הידיים, לשון, וכפות רגליים כדי לייצר סימכרוניזציה בין אונות המוח. והכי חשוב כדי לשפר את הדימוי העצמי ויכולת ההחזקה שלי עצמי כאינדיבידואל מול העולם אני עובדת על עמוד השדרה המנטלי. אני פה! אני כאן ועכשיו! אני לא מעופפת!
השיפור ניכר בכל מימד. והכי חשוב אני ממש יכולה לראות את הברק בעיניים של הבת שלי.

ילדים לא רגילים ונפלאים

ילדים לא רגילים

מה יקרה פה? סיפור ארוך עם שורה תחתונה.

הייתי ילדה לקוית קשב וריכוז (די ברור שגם היפראקטיבית), שרדתי את בית הספר, יש לי מעט מאד זכרונות משם ולאורך השנים ניסיתי להבין איך זה שאני לא זוכרת כמעט כלום, לא זוכרת אף אחד. רק הבזקים קטנים שמבליחים מדי פעם.
כל אחד מחזיק לו סוללת חברים מהילדות ואני לא זוכרת שמות.
היום יודעת כי ביה"ס היה בשבילי סיוט. שרדתי. יש לי בגרות מלאה כמעט, אבל יצאתי משם חבוטה ומעולם לא הצלחתי להבין איך זה שלי כל כך קשה.
אז נכון עליתי עם הורי מרוסיה, הגעתי הנה בגיל שנתיים, גדלתי פה, יותר צברית מרוסיה.
אמא שלי מזכירה לי עד היום שנאלצה פעם בשבוע לפקוד את ביה"ס כי קראו לה לשיחה בנוגע להתנהגות שלי.
אבל מה היה לי חוץ מההתנהגות שלי, הייתי מובילה חברתית, תמיד על הקצה כי לא היה לי מה להפסיד, הייתי בועד כיתה, במועצת תלמידים, הייתי בתנועה ותמיד אמרתי מה שעלה לי על קצה הלשון (אימפולסיביות אמרנו?)
בכיתה תמיד נקרעו ממה שהעזתי להגיד למורה בפנים. ולי היה קשה. עברתי את כל המבחנים, בציונים די טובים, היום יכולה לגלות שתמיד היו לי שליפים, תמיד העתקתי. למדתי, ישבתי שעות בבית וקראתי חומר ולא הצלחתי אף פעם להבין איך זה שאני לא זוכרת. למה רק אני חייבת להציץ בפתק שהכנתי. שעות ישבתי בחיי, איך אני לא זוכרת? ושרק המורה לא תשאל אותי באמצע השיעור שאלה כי אני לא איתה, אני יושבת שם פיזית אבל אני במחוזות רחוקים...
כל כך הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה דפוק בי?
כל יום מחדש נשבעתי שמהיום, ממש מעכשיו אהיה תלמידה טובה ומסודרת.
אולי זה בגלל שאני ילדת מפתח, אולי זה כי ההורים שלי שעלו מרוסיה מעולם לא עזרו לי בלימודים. אולי זה כי.... אני לא מספיק טובה. משהו חייב להיות דפוק. אבל מה???

עם המסקנה הזאת יצאתי אל העולם ותמיד חיפשתי תשובות.
אני מדמה את יציאתי לעולם האמיתי לסוג של צליעה, בלתי מורגשת לכל, אבל צליעה שאני מרגישה בכל צעד. אפשר להסתיר אותה ורק מי שיעצור להביט באמת יראה. לי היא הכאיבה.
למדתי ריפוי בתזונה, שלוש שנים, בחצי השנה האחרונה יחד עם המבחנים נשרתי, לא יכולתי להתמודד איתם. לא קיבלתי תעודה.
למדתי שיאצו, שנתיים, עם המבחנים נשרתי. לא עמדתי בזה. ידעתי, בחיי שידעתי, את כל החומר למדתי והיתה תהום בין מה שידעתי לבין מה שהייתי מסוגלת להוציא. לא קיבלתי תעודה.
הילי שלי נולדה (היום בת 10) והחלטתי שאני הולכת ללמוד מנהל עסקים, כן אקדמית ממש. תוך כדי נולד שחר שלי, וכך בגיל 37 בפעם הראשונה בחיי היתה לי תעודה אמיתית (אחרי שנים של לימודים) תואר ראשון במנהל עסקים. הללויה. ואני המשכתי לגדל ילדים.
די מהר התחלתי לרוץ לטיפולים עם הילדים, הגננת רק אמרה שכדאי לשים לב לסרבול התנועתי, הילד לא החליט על יד דומיננטית, היא קצת מגושמת "אני מאד ממליצה על ריפוי בעיסוק"
המרפאה בעיסוק אמרה: לא חוצה קו אמצע, אין הפרדת תנועה באצבעות, אין מערכת הצלבה..
הצלבה אמרת? מה זה קו אמצע?
שנתיים ריפוי בעיסוק, כיתה א', המורה אומרת "כדאי לקחת לאבחון", תוך שבוע אבחון, יש כותרת :
"לילדה ADHD, תבדקו שקדים, תבדקו שקד שלישי, לפעמים זה עוזר, לא צריך עדיין ריטלין....
ד"ר רפפורט אומר שגם לאמא (מה אתה אומר?) זה גנטי. פסק.
או. קי. אבחנה יש. הגדרה יש. ולי יש מפעל חיים. אני אעשה כל שביכולתי שהבת שלי תצא לעולם עם הידיעה המאד פנימית שהיא מיוחדת, חכמה, מוכשרת, יכולה, נהדרת. כי היא נהדרת. והיא תצליח.
היא תעבור את המסע מתוך הבנת השוני והתיידדות עימו. וגם אני איתה.
ובינתיים החלטתי ללמוד לתואר שני, MBA שאלתי את עצמי. למה? זה לא מעניין אותי כי במקום לקרוא עיתוני כלכלה ומנהל אני קוראת ספרים על וויסות חושי, קשיי קשב, בעיות התארגנות וכו...
אז אולי חינוך מיוחד? עכשיו? אני בת 40 (גם כן משבר) רוצה ללמוד משהו שיתן לי כלים עכשיו!!! (אימפולסיבית אמרתי כבר? בעיה בדחיית סיפוקים?)
חברתי המופלאה ויוית כהן-דניאל, פיזיותרפיסטית, מטפלת בשיטה אמרה לי "לכי ללמוד אצל שירלי ורדי"
"ורדי? אני? איך?" הקשתי
"מה זאת אומרת, בטח שאת " ענתה לי בבטחון

והנה אני היום אחרי שלמדתי את השיטה מטפלת בילדים לקויי קשב וריכוז, עושה סטאז' יומיומי על ילדי הפרטיים ורואה תוצאות מדהימות. בלי תרופות.
ממשיכה לקרוא המון, להתעדכן וללמוד.
פה אנסה לשתף בתכנים שאני כותבת, אפרסם תקצירים לספרים שאני מגלה ואשתף ברשמים מהמסע המאד פרטי שלי להבין מאיפה נובע הכשל ואיך מתיידדים איתו וחיים איתו בשלום.
וזו השורה התחתונה בשביל זה פתחתי בלוג.

שלכם

דנה תירוש